תפסיקי לנסות "לתקן" את הקשר לרגע, ותבדקי אם אחד מהרגעים האלו מוכר לך:

השתיקה בסלון: הכתף שלך כמעט נוגעת בשלו, אבל המרחק ביניכם מרגיש כמו קילומטרים. הוא שוקע במסך, את שוקעת במחשבות, והשתיקה בחדר הופכת להיות כל כך כבדה שאי אפשר לנשום.

הנשימה באוטו: הרגע שבו את מחנה את הרכב מתחת לבית בסוף היום, ולוקחת נשימה אחת ארוכה לפני שאת עולה... כי את יודעת שאת נכנסת לעוד ערב שבו תרגישי שקופה בתוך הבית של עצמיך.

ה"מנכ"לית" של הבית: הפכת להיות זו שזוכרת הכל, מנהלת הכל ודואגת להכל. את מרגישה יותר כמו "אמא שלו" או הבוסית שלו, מאשר בת הזוג שלו.

את עייפה. והחלק הכי מתסכל? שניסית. ניסית לדבר, להסביר, לבקש. וזה תמיד נגמר באותה דרך: בפיצוץ, בהתגוננות שלו, או בשתיקה רועמת שגורמת לך להצטער שפתחת את הפה. את כבר לא פותחת שיחות כדי לקבל קרבה, את פותחת אותן כדי לקבל אישור שאת לא משוגעת.

האמת היא שאי אפשר להפעיל מכונה בלי לקרוא את הוראות ההפעלה. כשאת מנסה לדבר "נשית", המוח הגברי שלו מפרש את זה כמתקפה או כלחץ. הוא לא מתעלם ממך מרשעות – המערכת הביולוגית שלו פשוט נכנסת ל"מצב הישרדות" ונסגרת. ככל שאת מנסה להתקרב בדרך שאת מכירה, את בטעות מפעילה אצלו את מנגנון הריחוק.

החדשות הטובות: את לא צריכה שהוא ישתף פעולה כדי לשנות את זה.

את לא צריכה לחכות שהוא "יבין" או יסכים ללכת לטיפול זוגי מתיש. ברגע שאת מחזיקה ב"קוד" למוח הגברי, הלוח משתנה. את לומדת איך לדבר בשפה שהוא מסוגל לשמוע, ואיך לחזור להיות האישה שבמרכז זאת שהוא רוצה לצוד את הקרבה שלה, ולא זאת שהוא בורח ממנה למסך.